דיון על תרגול טאי-ג'י צ'ואן
כפי שנמסר בע"פ על-ידי יאנג צ'נג פו 杨澄甫, והועלה על הכתב על-ידי ג'אנג חונג-קווי 张鸿逵
על אף שאומנויות הלחימה הסיניות נחלקות לאסכולות רבות ומגוונות, חשוב לדעת שכולן מגלמות בחובן טכניקות המבוססות על עקרונות פילוסופיים. לאורך הדורות, רבים מבין הקדמונים כילו אנרגיה של חיים שלמים, אך לא עלה בידם למצות את מסתורי פלאותיהן של טכניקות אלו. תלמיד המקדיש יום אחד של עמל מרוכז, יזכה בפרי עמלו של אותו היום. עם הצטברות הימים והחודשים, התוצאות יגיעו לבטח, כפי שמים זורמים יוצרים בטבעיות תעלה באדמה.
בתרגול הטאי-ג'י צ'ואן [טאי צ'י], הרכות מכילה את הנוקשות. זוהי אומנות 'המחט החבויה בכותנה.' הן לטכניקות, והן לעקרונות הפיזיולוגיים והמכניים, יש בסיס פילוסופי מהותי הטבוע בהם. על כן, מי שלומד דרך זו לעומקה, חייב לעבור תהליך בעל שלבים מוגדרים ולהקדיש לכך פרק זמן הולם ומשמעותי. על אף שלא ניתן להפחית בחשיבות הדרכתו של מורה טוב ובלימוד הדדי עם חברים טובים, הכולל תרגול משותף ודיון מעמיק, העיקר החשוב ביותר הוא לקיים תרגול עצמי יום-יומי. אחרת, אם כל העשייה מסתכמת בדיבורים כל היום ובשנים של חלומות בהקיץ על האומנות, ברגע שיצליב המתרגל ידיים עם יריב, יתגלה מיד כריק מכל מהות, בבחינת אדם מחוץ לשיטה, כמי שלא התמיד בתרגול יומי ולא צבר מיומנות אמיתית (גונג-פו). על כך אמרו הקדמונים: "חשיבה מרובה אינה מועילה, ואינה משתווה ללמידה מעשית."1
אם תוכלו לתרגל בוקר וערב ללא קיטועים, להתמיד בחורף ובקיץ, ובכל עת שעולה רצון – מייד לקיים את התרגול, אז בין אם אתם מבוגרים או ילדים, נשים או גברים, הזדמנותכם להצליח בלימודים אחת היא.
בזמן האחרון, מתרגלי הטאי-ג'י צ'ואן נפרשים מצפון ועד דרום ומתרגלים חדשים מצטרפים מדי יום. יש בכך שמחה גדולה בעבור עתידן של אומנויות הלחימה. בקרב חברים אלו לדרך, אכן לא חסרים כאלו שיתמסרו לתרגול מאומץ בלב שלם, שיתייחסו בכנות אל הלימוד ואשר עתידם צפוי להיות חופשי ממגבלות. אך התלמיד הממוצע, על פי רוב, לא ימנע מליפול לאחת משתי דרכים מוטעות:
הדרך הראשונה בנויה מאלו שיש להם כישרון טבעי לדבר. הם צעירים וחזקים, מפנימים ומפתחים את האומנות עד כדי כך שמראים להם פינה אחת והם חוזרים עם שלוש.2 כמה חבל שלמעשה, ברגע שהם מגיעים להישג קטן, הם מיד מסתפקים בו ונוטשים את הלימוד בפתאומיות. לפיכך, הם אינם מגיעים ליכולת לשאת באחריות גדולה.3
בדרך השנייה צועדים אלו הנחפזים לחפש תוצאות מהירות, מתעלמים מפרטים ומזדרזים להכריז על הישגים. עוד בטרם חלפה שנת תרגול אחת והם כבר למדו את כל שיש לדעת על לחימה בידיים ריקות, חרב ישרה, חרב מעוקלת וחנית. על אף שהם מסוגלים לחקות את תנועות המורה (מילולית: להעתיק דלוע מציור), למעשה הם לא מצליחים לתפוס את טעמם האמיתי והמעודן של הדברים. ברגע בו בוחנים את מצב התנועה שלהם, מגלים שמעלה ומטה, פנים וחוץ, כל אלו נופלים מאמת המידה הרצויה. היה ותרצה לתקנם, תגלה שיש לחזור ולתקן כל תנוחה ותנוחה. זאת ועוד, תיקונים שתיתן בבוקר יישכחו עד הערב. על כן אנו שומעים לעיתים קרובות ש"לתרגל לחימה בידיים ריקות זה קל, אבל לתקן – קשה." המקור לביטוי זה נעוץ כולו בשאיפה להישגים מהירים, והיא זו שמובילה למצב זה. אנשים שכאלו, מפנימים טעויות ומלמדים טעויות, ובכך מטעים את עצמם ומטעים אחרים. זהו הדבר המדאיג ביותר עבור עתידה של אומנות זו.
בראשית לימוד הטאי-ג'י צ'ואן יש להתחיל מתרגול תבנית התנועות. מה שמכונה 'הבנת התבנית' הוא בעצם לעקוב אחר התנוחות ושמותיהן בספר ההדרכה לאומנות הלחימה ולקבל את הנחייתו של מורה לגבי כל תנוחה ותנוחה. על התלמידים להקדיש ללימוד תשומת לב מלאה ולעשות זאת מתוך צ'י שקט, עליהם לשנן בדממה את התנועות ולהתבונן בהן כדי להפנימן ואז לבצען כראוי. לזאת קוראים 'לתרגל את התבנית.'
בזמן זה, על התלמיד להבחין בפנימי, בחיצוני, מעלה ומטה. את הפנימי ניתן לתאר באמצעות הביטוי "השתמש בכוונה ולא בכוח," התחתון הוא "צ'י שוקע אל הדאן-טיאן," העליון הוא "האנרגיה בקודקוד קלילה וחיונית." החיצוני מתבטא בכך שהגוף קליל וחיוני, המפרקים מקושרים זה לזה ברצף מכף הרגל אל הרגל ועד המותן, הכתף שקועה, המרפק כפוף ועוד. כשמתחילים ללמוד יש להגות באמרות ספורות אלו יומם וליל, עד שהבנתם תתבטא בתנועת הגוף. יש לחקור בקפדנות כל תנוחה ומנח יד. בעת התרגול, ברגע בו מתחילים לזוז, יש לחתור למציאת אופן התנועה הנכון. משהושגה רמת מיומנות טובה בתנוחה אחת, אז ניתן לחתור להבנת תנוחה נוספת. כך, בהדרגה, עד שמשלימים את לימוד התבנית. מי שיתרגל כך, לא יהיה מה לתקן בתנועתו, וגם לאחר זמן רב תרגולו לא יוביל לשינוי של עקרונות הבסיס.
בעת תרגול תנועה וזרימה, על העצמות והמפרקים בכל הגוף להיות משוחררים, פתוחים ונינוחים. ראשית, אין לעצור את הנשימה בפה ובבטן. שנית, אין להפיק כוח נוקשה בארבעת הגפיים, במותן וברגליים. לרוב, אלו שלומדים את אומנויות הלחימה הפנימיות יכולים לצטט את שני עקרונות אלו, אולם ברגע בו הם מתחילים לנוע, מסובבים את גופם, בועטים ברגליהם או מניעים את מותניהם, נשימתם נעשית כבדה וגופם מתחיל לרעוד. מחלה זו של קוצר נשימה ואובדן יציבות נובעת כולה מעצירת הנשימה ומהפקת כוח נוקשה.
חמישה עקרונות יסוד בתרגול
1) כשמתרגלים באופן שתואר מעלה, הראש לא יכול לנטות לצדדים, לפנים או לאחור. כוונת העיקרון 'קודקוד הראש תלוי ונמשך כלפי מעלה,' דומה לאיזון אובייקט על קודקוד הראש, תוך הימנעות מוחלטת מנוקשות ומהארכה מאולצת של הגוף. זו הכוונה ב'תלוי ונמשך כלפי מעלה.'
על אף שהמבט פונה לפנים ואל האופק, לעיתים עליו לעקוב אחר תנועות הגוף ולהשתנות בהתאם. העיניים מביטות אל הריקות, והמבט מהווה גם כן נדבך מהותי במהלך התמורות שבתנועה. המבט משלים את טכניקות הגוף והזרועות היכן שאלו חסרות.
הפה נדמה כפתוח, אך אינו פתוח; נדמה כסגור, אך אינו סגור. הנשימה טבעית, נשיפה מהפה, שאיפה מהאף. אם רוק נצבר מתחת ללשון יש לבלוע אותו בכל הזדמנות ולהימנע מלירוק אותו.
2) על פלג הגוף העליון להיות ניצב במרכז, ולהימנע מלנטות לצדדים, לפנים או לאחור. על עמוד השדרה ועצם הזנב להיות אנכיים, מבלי לנטות לאחד הצדדים. ואולם, כשמגיעים למעברי פתיחה וסגירה, מתקיימות פעולות כגון 'לשקוע בחזה ולזקוף את הגב,' להוריד את הכתפיים' ו'לסובב את המותן.' בשלבי הלימוד הראשונים, על התלמידים להקדיש לכך תשומת לב מיוחדת. אחרת, עם הזמן, יהיה קשה לתקן הרגלים אלו והם בהכרח ידרדרו לכדי נוקשות וקיפאון. גם אם מיומנותם גבוהה, הם יתקשו להפיק ממנה תועלת ממשית ולבטא את יכולותיהם.
3) על העצמות ומפרקי שתי הזרועות להיות משוחררים ופתוחים, הכתפיים נתלות כלפי מטה, המרפקים מתעקלים מטה, כפות הידיים נמתחות קלות והאצבעות מתעקלות מעט. יש להשתמש בכוונה כדי להניע את הזרועות, ולהשתמש בצ'י כדי לחבר יחדיו את כלל העצמות והמפרקים, עד לאצבעות. עם הצטברות הימים והחודשים, הכוח הפנימי יזרום בחופשיות וימלאך בחיוניות וברגישות. האיכויות המסתוריות והנפלאות שלו ייווצרו מאליהן.
4) יש להפריד בין ריקות ומלאות בשתי הרגליים. בתנועות של עלייה וירידה, יש לנוע כחתול. כאשר משקל הגוף עובר לשמאל, אזי רגל שמאל מלאה ורגל ימין מכונה 'ריקה'. כאשר משקל הגוף עובר לימין אזי רגל ימין מלאה, ורגל שמאל מכונה 'ריקה.'
מה שמכונה 'ריקות' אין משמעו 'ריקנות מוחלטת', שכן ביטוי התנוחה ברגל נשמר, ונותר בה הפוטנציאל החבוי להשתנות בין פשיטה וכפיפה. מה שמכונה 'מלאות', בפשטות, הוא מה שיציב ואמיתי והיא אינה מה שמכונה שימוש מופרז בכוח פנימי (ג'ין 劲), או הפעלת כוח גס (לי 力) בעוצמה רבה מדי.
על כן, כיפוף הרגל עד שהשוק ניצב אנכי הוא הסטנדרט ויותר מכך מכונה 'כוח פנימי מופרז.' אם הגוף נזרק לפנים, איכויות המרכוז והמנח הנכון של התנוחה ייאבדו לאלתר.
5) באשר לכפות הרגליים, יש להפריד בין שני סוגי בעיטות: בעיטות-פיצול (בספרי ההדרכה היא נקראת 'להפריד את כפות הרגליים בימין ובשמאל,' או 'להרים את כף הרגל בימין או בשמאל') ובעיטות דריכה. בעת בעיטות פיצול, שים לב לאצבעות כף הרגל. בעת בעיטות דריכה, שים לב לכל כף הרגל.
הכוונה מגיעה ואז הצ'י מגיע בעקבותיה, הצ'י מגיע ואז הכוח הפנימי, מעצמו, מגיע בעקבותיו. בזמן התנועה, כל מפרקי הרגליים חייבים להיות משוחררים פתוחים והבעיטה צריכה להתבצע באופן יציב וחלק. זאת מכיוון שברגע זה, הכי קל להפיק כוח פנימי נוקשה, מה שיוביל לכך שהגוף יטלטל לכאן ולכאן ללא יציבות, והבעיטה תהיה חסרת עוצמה.
הנחיות מעשיות נוספות
באשר לתוכנית הלימוד של טאי-ג'י צ'ואן, ראשית תרגלו תבניות תנועה בידיים ריקות, דוגמת תבנית הטאי-ג'י צ'ואן ותבנית הטאי-ג'י הארוכה. שנית, תרגילי זוגות: דחיפה ומשיכה ביד אחת, ידיים דוחפות בעמידה סטטית, ידיים דוחפות בתנועה חופשית, גלגול גדול לאחור (דה-לו 大捋) וידיים חופשיות (סאן-שוו 散手). לבסוף יש ללמוד תבניות טאי-ג'י צ'ואן של כלי נשק, דוגמת חרב ישרה, חרב מעוקלת, חנית (הידועה כ'חנית שלוש-עשרה הטכניקות') ועוד.
באשר לזמני התרגול, מדי יום, לאחר הקימה מהמיטה, יש לתרגל את התבנית פעמיים, אך אם הבוקר גדוש ואין לך פנאי לתרגל, אז יש לתרגל פעמיים לפני השינה. בכל יום יש לתרגל כשבע או שמונה פעמים. המינימום הנדרש הוא פעם אחת בבוקר ופעם אחת בערב. אולם, יש להימנע לחלוטין מלתרגל בעת שכרות או אחרי ארוחה דשנה.
באשר למקום התרגול, גם גינה וגם אולם המאפשרים זרימת אוויר טובה וכניסת אור רב יוכלו להתאים. יש להישמר ממקומות עם רוח עזה הנושפת ישירות וממקומות אפלים וטחובים, זאת מכיוון שברגע בו הגוף מתחיל לנוע, הנשימה בהכרח מעמיקה ומתארכת, ואם רוח חזקה ואוויר טחוב יכנסו אל בית החזה והבטן, הריאות עלולות להיפגע וקל יהיה לחלות.
לגבי בגדי התרגול, בגדים בגזרה רחבה, כמו חליפת תרגול סינית מסורתית של מכנס וג'קט, יוכלו להתאים. להם יש להוסיף נעלי בד עם תא בהונות רחב.
כאשר מתרגלים לאורך זמן ומזיעים, יש להימנע לחלוטין מהסרת הבגדים וחשיפת הגוף, או משטיפת הגוף במים קרים [כל עוד הגוף חם והזיעה לא התייבשה]. אחרת, אין מנוס מגרימת מחלה.
להעמקה נוספת, ראו: יאנג צ'נג-פו, עשרת עקרונות הטאי ג'י צ'ואן.
הערות שוליים:
- במאמרות קונפוציוס 15.31 נכתב:
"אמר המורה: אירע שיום שלם לא אכלתי ולילה שלם לא שכבתי לישון כדי [שאוכל] להרהר, אך לשווא. מוטב שהייתי לומד." מאמרות קונפוציוס, תרגמה אמירה כץ (ירושלים: מוסד ביאליק, 2006). ↩︎ - במאמרות קונפוציוס 7.8 נכתב:
"אמר המורה: מי שאינו להוט [להבין], אינו פורש לפניו [את תורתי]; מי שאינו שש [לומר], איני מביאו בסוד מחשבותי; מי שחשפתי לפניו פינה אחת ואין הוא שב אלי עם שלוש הנותרות, איני חוזר [למענו על דברי]." מאמרות קונפוציוס, תרגמה אמירה כץ (ירושלים: מוסד ביאליק, 2006). ↩︎ - הביטוי הסיני הוא וויי-ננג דה-שוו 未能大受, שפירושו המילולי הוא "לא מסוגלים לקבל באופן גדול." מקורה של אמירה זו במאמרות קונפוציוס 15.34:
"אמר המורה: אדם-המעלה אינו ניכר בקטנות אך ראוי הוא שיופקדו בידיו [משימות] גדולות. האיש הפשוט אינו ראוי שיופקדו בידיו [משימות] גדולות, אף שהוא ניכר בקטנות." מאמרות קונפוציוס, תרגמה אמירה כץ (ירושלים: מוסד ביאליק, 2006).
בהקשר של טקסט זה, יאנג צ'נג-פו רומז, ככל הנראה, שתלמידים אלו, על אף כישרונם הטבעי בגינו ניתן לחשוב שהם חלק מאנשי המעלה, הסתפקותם בהישגים שטחיים והימנעותם מהתמדה בלימוד הם, למעשה, דפוסי התנהגות המאפיינים את האנשים הקטנים. כתוצאה מכך, הם אינם מפתחים את האופי, הבשלות או היכולת הנדרשים כדי לקבל על עצמם את האחריות המשמעותית הנלווית להתמחות באומנות, או כדי להפנים את התובנות העמוקות ביותר של תרגול הטאי-צ'י צ'ואן, ואינם מממשים את פוטנציאל ההתהוות לכדי איש המעלה. ↩︎
