עשרת עקרונות הטאי-ג'י צ'ואן – יאנג צ'נג פו

'עשרת עקרונות הטאי-ג'י צ'ואן' (טאי צ'י) נמסרו על ידי יאנג צ'נג-פו
楊澄甫 (1936-1883) ונכתבו על-ידי צ'ן וויי-מינג 陳微明 (1958-1881)

1. האנרגיה בקודקוד¹ קלילה וחיונית

כדי שהכוח הפנימי יוכל להתממש בקודקוד, יש להחזיק את הראש ביציבות ובהתאמה מלאה לגוף, כך שהרוח (שן 神) תוכל למלא אותו. אין להשתמש בכוח שרירי, שכן הוא מקשה את העורף ומונע מהצ'י ומהדם לזרום בחופשיות. על הכוונה להיות משוחררת וטבעית, בעלת איכות של ריקות וחיוניות. אם הכוח הפנימי בקודקוד אינו מבטא ריקות וחיוניות, הרוח/תודעה לא תוכל לעלות.

2. יש לשקוע בחזה ולזקוף את הגב²

באשר לתנועת שקיעת החזה, יש למשוך אותו מעט פנימה, ובכך לאפשר לצ'י לשקוע אל הדאן-טיאן 丹田 ("שדה האלקסיר"). אין להבליט את החזה, שכן הבלטתו תגרום לצ'י באזור להצטבר ולהידחס, וכתוצאה מכך פלג הגוף העליון יהפוך לכבד והתחתון לקל, והעקבים יתנתקו בקלות מן הקרקע. באשר לזקיפת הגב, היא מאפשרת לצ'י להידבק אליו. אם החזה שוקע, הגב יוכל להזדקף; ואם הגב יזדקף, ניתן יהיה להזרים את הכוח מעמוד השדרה. אז, בכל מקום אליו נפנה, לא יהיה יריב שיוכל לעמוד בפנינו.

3. יש להרפות את המותן

המותן הוא שליט הגוף. כאשר ניתן להרפות אותו, הרגליים מתחזקות ופלג הגוף התחתון מתייצב. ההשתנות בין ריקות למלאות נובעת כולה מתנועתו הסיבובית של המותן. לכן נאמר: "מקור השליטה והכוונה טמון באזור המותן."³ אם הכוח אינו נגיש, יש לחפש את מקורו במותן וברגליים.

4. יש להפריד בין ריקות ומלאות

הפרדה בין ריקות ומלאות היא העיקרון החשוב ביותר באומנות הטאי-ג'י צ'ואן. משמעותה היא שאם כל משקל הגוף מונח על רגל ימין, אז רגל ימין מלאה ורגל שמאל ריקה. ואם כל משקל הגוף מונח על רגל שמאל, אז רגל שמאל מלאה ורגל ימין ריקה. כאשר ניתן להפריד בין ריקות ומלאות, התנועה הופכת קלילה וחיונית, והיא מתבצעת ללא בזבוז כוח. אך אם ההפרדה אינה מתקיימת, כל צעד הופך לכבד ומסורבל והתנוחות שאליהן ניכנס לא תהיינה יציבות. במצב כזה, יריב יוכל בקלות להוציא אותנו משיווי משקל ולשלוט בתנועתנו.

5. יש להרפות את הכתפיים ולשמוט את המרפקים

באשר להרפיית הכתפיים: עליהן להיות פתוחות, נינוחות, ומשוחררות כלפי מטה. אם הן אינן רפויות ואינן משתחררות מטה, הן יתרוממו, הצ'י יעלה בעקבותיהן, וכל הגוף לא יוכל להפעיל כוח.

באשר לשמיטת המרפקים: הכוונה היא שהם יפנו כלפי מטה ויהיו משוחררים. אם המרפקים מתרוממים, הכתפיים לא יוכלו לשקוע. במצב כזה, לא ניתן להרחיק את היריב כראוי והכוח הופך למקוטע, בדומה לאומנויות הלחימה החיצוניות.⁴

6. יש להשתמש בכוונה ולא בכוח

בטַאי-גִ'י צ'וּאֶן לוּן 太極拳論 (דיון על אודות הטאי-ג'י צ'ואן) נכתב: "התרגול כולו מבוסס על כוונה ולא על כוח."

בעת תרגול טאי-ג'י צ'ואן, יש להרפות את הגוף כולו ולשמור עליו פתוח. אין לאפשר אפילו לשמץ של מתח או כוח מגושם להצטבר ובכך לחסום את הזרימה בגידים, בעצמות ובמערכת הדם – שאחרת נגביל  ונכבול את עצמנו. רק בהיעדר כוח תנועתנו תהיה קלילה וחיונית, נוכל לנוע בחופשיות לכל הכיוונים ולבצע תנועות מעגליות בטבעיות וללא מאמץ. עם זאת, ניתן לפקפק בטענה זו ולשאול: "אם לא משתמשים בכוח, כיצד מפתחים כוח?"

תשובתי היא שבגוף האדם ישנם מסלולי מרידיאנים, בדומה לתעלות ולערוצי המים שבקרקע. כאשר אפיקים אלה אינם חסומים, המים זורמים; וכאשר המרידיאנים פתוחים, הצ'י זורם וממלא את כל הגוף. אך אם הגוף מלא בכוח נוקשה היוצר חסימות לאורך מסלולי המרידיאנים, זרימת הצ'י והדם תיפגע, והתנועה תאבד מחיוניותה. במצב כזה, די במשיכה קלה של שערה אחת מראשנו כדי לערער את שיווי משקלנו.

אם משתמשים בכוונה ולא בכוח, הצ'י יגיע לכל מקום שאליו הכוונה מגיעה. וכאשר הצ'י והדם זורמים ללא הפרעה, חודרים לכל הגוף וממלאים אותו יום אחר יום, ללא עצירות וללא חסימות – אז, עם תרגול ממושך, ניתן להשיג כוח פנימי אמיתי. כפי שנכתב בטאי-ג'י צ'ואן לון: "רק כאשר מגיעים לקצה הרכות, ניתן להגיע לחוזק ולעוצמה."

משום כך, זרועותיהם של מתרגלים מיומנים בטאי-ג'י דומות לכותנה העוטפת ברזל, הן [רכות מבחוץ,] אך כבדות ושוקעות מטה. לעומתם, כאשר מתרגלי אומנויות הלחימה החיצוניות מפעילים כוח, הדבר ניכר בבירור, וכאשר כוחם אינו מופעל, תנועתם הופכת קלה ורדודה. מכאן ניתן לראות כי מדובר בכוח חיצוני בלבד, כוח שטחי הקיים רק על פני השטח. כוחם של מתרגלי האומנויות החיצוניות הוא הקל ביותר להפרה ולהובלה, ולכן אינו ראוי להערכה.

7. תיאום בין פלג גוף עליון ותחתון

באשר לתיאום פלג הגוף העליון והתחתון, כפי שנכתב בטאי-ג'י צ'ואן לון: "השורש מצוי בכפות הרגליים, הוא מתועל דרך הרגליים, נשלט על-ידי המותן ומתבטא באצבעות הידיים. על כפות הרגליים, הרגליים והמותן להתחבר לכדי צ'י אחד." על המבט לעקוב אחר תנועת הידיים, המותן והרגליים. רק כך ניתן לקבוע כי פלג הגוף העליון והתחתון פועלים בתיאום. אם, לעומת זאת, חלק אחד אינו משתתף בתנועה, הגוף כולו יוצא מאיזון והתיאום אובד.

8. תיאום⁵ בין הפנימי והחיצוני

עיקר התרגול בטאי-ג'י צ'ואן מתמקד ברוח. ולכן נאמר: "הרוח היא המפקדת, הגוף הוא המבצע." אם נוכל לרומם את רוח החיוניות שבנו, תנועתנו תהפוך מעצמה לקלילה, גמישה ונמרצת. הצלחת התנוחה תלויה אך ורק ב[בקיום העקרונות של]ריק ומלא, פתיחה וסגירה. המושג תיאום אינו מתייחס רק להרמוניה בין הידיים והרגליים, אלא גם לכך שעל הלב והכוונה להיות בתואם עמן. כאשר הפנימי והחיצוני מתואמים כצ'י אחד, תנועת הגוף תהפוך מושלמת וחסרת הפרדה.

9. חיבור רציף ובלתי מקוטע

הכוח שבו אומנויות הלחימה החיצוניות משתמשות הוא כוח נרכש וגס, ולכן הוא כולל התחלות ועצירות. לעיתים הוא מתמשך, לעיתים הוא מקוטע. זאת ועוד, כאשר הכוח הישן אוזל, הכוח החדש טרם מגיע, וברגעים אלו קל במיוחד ליריבים לנצל את חולשתם.

בטאי-ג'י צ'ואן, לעומת זאת, משתמשים בכוונה ולא בכוח, מרגע תחילת התרגול ועד סופו. לאורכו, התנועה רכה, רציפה, ומתפתלת במסלולים מעגליים אינסופיים. כפי שאמרו הקדמונים: "כמו נהר היאנג-דזה והנהרות הגדולים, הוא זורם ונמשך ללא הפסקה." וכן: "יש להניע את הכוח הפנימי כפי שמושכים וטווים חוטי משי דקיקים." דימויים אלו מדגישים כי על הכוח הפנימי לחדור ולמלא את כל הגוף, כאחדותו של הצ'י האחד.

10. למצוא את הדממה בתוך התנועה

אומנויות הלחימה החיצוניות מצטיינות בקפיצות ובתנועות פתאומיות, ובכך מכלות את כוחם של המתרגלים, כך שבסוף האימון אין אחד או אחת שאינם מתנשפים בכבדות. בטאי-ג'י צ'ואן, לעומת זאת, הדממה מנחה את התנועה. גם כשאנו נעים, הדממה נוכחת.⁶ על כן, בתרגול תבנית התנועות, תנועה איטית היא הטובה ביותר. כשאנו נעים באיטיות, הנשימה מעמיקה ומתארכת, הצ'י שוקע אל הדאן-טיאן, ובאופן טבעי הגוף נמנע מאמץ יתר, וכך נשמרת זרימת דם מאוזנת.

המתרגלים שיתעמקו בלימוד בלב שלם ויחוו את עומקו בגופם,

עשויים להבין את משמעותו האמיתית.

---

להעמקה תיאורטית בבסיס הקוסמולוגי שמאחורי עקרונות אלו ובדרכי התרגול, קראו את קוסמולוגיה דאואיסטית בתרגול טאי ג'י צ'ואן (טאי צ'י).

להעמקה מעשית בתרגול, אתם מוזמנים ללמוד איתי טאי צ'י:

הערות שוליים:

1. המונח דינג (頂)  מתייחס לחלק העליון ביותר של דבר מה, לקודקוד. ברפואה הסינית הקלאסית, הנקודה הגבוהה ביותר בגוף האדם נקראת באי-חוויי 百會 ("מאה המפגשים") ולעיתים המונח דינג משמש לתיאור נקודה זו. בטאי-ג'י ובצ'י-גונג, לעומת זאת, המונח משמש לעיתים במשמעות רחבה יותר ומתאר את הראש כולו כקודקוד הגוף. הכוונה בתרגום דינג כ"קודקוד" ולא כ"קודקוד הראש" היא להדגיש את יישורו הנכון של הראש ביחס לגוף, תוך יצירת תחושת התארכות כלפי מעלה ונינוחות בצוואר. כפי שמסביר יאנג צ'נג-פו בטקסט זה, יישור נכון של הקודקוד מאפשר לרוח לעלות ולמלא את הראש באופן חופשי, תוך שמירה על זרימה טבעית של הצ'י והדם. ↩︎
2. את כיווני התנועה בהנחיה "החזה שוקע, הגב מתרומם" אין להבין באופן מילולי בלבד. החזה אינו צונח כלפי מטה, אלא נמשך קלות פנימה ואחורה, בעוד הגב אינו רק מתרומם מעלה, אלא גם מתארך ומתרחב לאחור ולצדדים. שתי התנועות משלימות זו את זה ויוצרות מבנה הרמוני בפלג הגוף העליון, המאפשר לצ'י לשקוע אל הדאן-טיאן ולכוח לנוע דרך עמוד השדרה. ↩︎
3. משפט זה מופיע במספר גרסאות של "שיר ההנחיות לתרגול שלוש-עשרה התנוחות הדינאמיות" (十三勢行功歌訣, Shísān Shì Xíng Gōng Gē Jué). ↩︎
4. עיקרון מספר 9 מעמיק את הדיון בכוח הפנימי, בכוח מקוטע וביחס שבין טאי-ג'י צ'ואן לאומנויות הלחימה החיצוניות. ↩︎
5. בטאי-ג'י צ'ואן, המונח חֶה 合 מופיע בשני שימושים שונים, המשקפים שני רבדים מהותיים: הרובד הפיזי והרובד האנרגטי, ובהתאמה,  הרובד החיצוני והרובד הפנימי. כאשר חה משמש כניגוד ל-קָאי 开 ("פתיחה"), הוא מתאר תנועה פיזית של סגירה, כלומר קירוב או הצמדת הידיים והרגליים. כאשר חה מופיע בהקשר של "תיאום בין הפנימי לחיצוני," משמעותו מתרחבת מעבר לסגירה הפיזית והוא מבטא מצב של הרמוניה ושלמות בין הכוונה, הצ'י והתנועה הפיזית. במובן זה, חה מסמל את השתלבות הלב והתודעה עם הגוף, כך שהתנועה אינה מכנית בלבד אלא מבטאת חיבור בין הפנים לחוץ. ההבדל המרכזי בין שני השימושים הוא שבמשמעות הראשונה, חה מציין שינוי גופני קונקרטי, ואילו במשמעות השנייה הוא מבטא מצב כולל של הרמוניה אנרגטית ותנועתית.
   עיקרון זה מדגיש כי לכל תנועה בטאי-ג'י צ'ואן יש רובד פיזי ורובד אנרגטי. פתיחה אמיתית מתרחשת רק כאשר הלב והכוונה נפתחים יחד עם הגוף, וסגירה נכונה מתקיימת רק עם התכנסות פנימית. הבנה של שני הרבדים הללו מאפשרת לתרגל טאי-ג'י תוך תשומת לב הן לדיוק הפיזי של התנועה והן להלימה הפנימית שלה עם הכוונה האנרגטית ↩︎
6. במסורת הדאואיסטית, המונח גִ'ינְג 靜 ("דממה") אינו רק היעדר קול, אלא מצב של שלווה עמוקה, של ריקות מלאה והתמזגות עם הדאו. הדממה אינה סתירה ל-דונְג 動 ("תנועה") אלא תנאי לקיומה של תנועה הרמונית, הדממה מכילה בתוכה תנועה, כשם שהתנועה מכילה בתוכה דממה. בדומה ליין ויאנג, שאינם כוחות מנוגדים אלא משלימים זה את זה.
   מתרגלי הטאי-ג'י שאלו את העיקרון הדאואיסטי של דממה ותנועה והרחיבו באמצעותו את משמעות התרגול. בכך, הם בנו גשר בין תרגול לחימה לבין חקירה רוחנית, ועיצבו את הטאי-ג'י כתרגול גופני ורוחני להתמזגות עם הדאו. בתרגול זה, למצוא את הדממה בתוך התנועה פירושו להגיע למצב שבו כל תנועה נובעת מתוך רוגע פנימי, ללא מתח או מאמץ עודף, כדאו הזורם ללא מאמץ וללא הפרעה. ↩︎