סון לו-טאנג (1860-1933) היה מהמורים הבולטים לאומנויות הלחימה הפנימיות בראשית המאה העשרים. עבורו אומנויות אלו היו דרך לתרגול דאואיזם באמצעות גוף ותנועה והוא כתב על כך בכמה ספרים ומאמרים. בשנת 1919 הוא פרסם את ספרו 太極拳學 ("לימוד הטאי-ג'י צ'ואן"). שני הפרקים הראשונים עוסקים בשתי התנועות הפותחות של התבנית שלימד, ובהם סון מסביר מדוע תרגול הטאי צ'י הוא תרגול דאואיזם, וכיצד על הגוף והתודעה לנוע כדי שהתרגול אכן יהיה דאואיסטי. להלן תרגום מלא של שני הפרקים מאת סון לו-טאנג.
פרק 1: לימוד הוו-ג'י
באשר לוו-ג'י, זהו המצב בו האדם טרם התחיל לתרגל את אומנות הלחימה. ללב-תודעה אין דבר עליו הוא חושב, בכוונה אין כל תנועה, ולעין אין דבר בו היא מביטה. הידיים והרגליים אינן מתנועעות והגוף אינו זז. היין והיאנג טרם נחצו, הצלול והעכור טרם נפרדו, ממוזגים הם ובלתי-מובחנים. זהו הצ'י האחד הבלתי-מחולק.
האדם נולד בין שמיים וארץ, ניחן בטבעו של היין והיאנג, ושורשו הוא הצ'י המקורי הבלתי-מחולק. אלא שתשוקות חומריות מכסות [את טבעו], ומהן נולדים בו צ'י גס וכוח גס. זאת ועוד, מבפנים אינו יודע לטפח ומבחוץ אינו יודע להזין, עד שהיין והיאנג שבתוכו אינם מתאחדים, והפנים והחוץ אינם אחד. כאשר היאנג כלה, היין נולד. כאשר היין מגיע לשיאו, הגוף קמל. ואין לאדם מה לעשות עם זה.
רק האדם השלם מחזיק בדרך המחזוריות ההפוכה. הוא מסוגל לסובב את צ'יאן וקון ולפתל את מנגנון הצ'י. בכוחו לשוב מלאחר-השמיים (חואו טיאן 後天; הנרכש, המותנה) אל לפני-השמיים (שיאן טיאן 先天; הראשוני, המולד), להתמיר את הצ'י הגס והכוח הגס ולהוביל את האש בחזרה אל המקור. כך, הצ'י חודר אל הדאן-טיאן. ולכן ישנו השימוש בשלוש-עשרה תצורות הכוח באומנויות הלחימה, כדי לחקור את דרך ההתרחבות וההתכנסות של הצ'י האחד. וזהו בדיוק מה שמכונה "הוו-ג'י יכול להוליד את הטאי-ג'י."
באשר לצ'י האחד, הוא הטאי-ג'י. שלוש-עשרה תצורות הכוח הן הדיפה, גלגול לאחור, לחיצה ודחיפה; תלישה, שיסוע, מרפק והישענות; התקדמות, נסיגה, מבט לשמאל, מבט לימין והתייצבות במרכז.
הדיפה, גלגול לאחור, לחיצה ודחיפה הם הטריגרמות קאן ☵, לי ☲, ג'ן ☳, ודוויי ☱, שהן ארבעת הכיוונים הישרים. תלישה, שיסוע, מרפק והישענות הם הטריגרמות צ'יאן ☰, קון ☷, גן ☶, ושון ☴, שהן ארבעת הכיוונים האלכסוניים. וזהו העיקרון של שמונה הטריגרמות. התקדמות, נסיגה, מבט לשמאל, מבט לימין והתייצבות במרכז הם מתכת, עץ, מים, אש ואדמה, אלו הם חמש הפאזות. כאשר מחברים את חמש הפאזות עם ארבעת הכיוונים הישרים וארבעת הכיוונים האלכסוניים, מקבלים את שלוש-עשרה תצורות הכוח. זהו מקור שמן של שלוש-עשרה תצורות הכוח של הטאי-ג'י צ'ואן.
תצורות אלו נחלקות למהות וליישום. באשר לתבנית הטאי-ג'י, התקדמות, נסיגה, מבט לשמאל, מבט לימין והתייצבות במרכז הם המהות. הדיפה, גלגול לאחור, לחיצה ודחיפה, תלישה, שיסוע, מרפק והישענות הם היישום. ולחלופין, חמש הפאזות הן חוטי השתי ושמונה הטריגרמות הן חוטי הערב. לסיכומו של עניין, הפנים והחוץ, המהות והיישום, אינם אלא הצ'י האחד, ותו לא.
תרגול התבנית הוא מיומנות (גונג-פו 功夫) ידיעת העצמי, תרגול זוגי של ידיים דוחפות הוא מיומנות ידיעת הזולת. בעת תרגול התבנית, העיקר הוא שהמהות (ג'ינג 精), הצ'י והרוח (שן 神) שבפנים ימלאו את הגוף כולו בשלמות וללא פערים. בעת תרגול הטכניקות, העיקר בתנועת הידיים והרגליים הוא שהגוף יהיה זריז ולא נוקשה. אמרו הקדמונים, "יום אחר יום, מעלות השחר, ידיים נכרכות ללא הרף." כאשר המיומנות מעמיקה לאורך הזמן, ניתן לדעת את הזולת ולדעת את עצמך, לשלוט בזולת ולא להישלט על-ידו.
תנוחה ראשונה – לימוד הוו-ג'י, ביאור התמונה
נקודת הפתיחה: פנים אל הכיוון הישר, הגוף זקוף ושתי הידיים תלויות. אין להוריד את הכתפיים בכוח, התלייה צריכה להיות טבעית. שתי כפות הרגליים יוצרות זווית של תשעים מעלות, כמתואר בתמונה. גם הבהונות אוחזות [בקרקע] בלי להשתמש בכוח, וגם העקבים ננעצים [בקרקע] בלי להפעיל כוח.
הגוף נדמה כעומד על אדמת מדבר. ובידיים וברגליים אין ויסות של תנועות הלוך ושוב. הגוף והלב-תודעה טרם יודעים את זריזותם של פתיחה וסגירה ושל האנרגיה בקודקוד הראש, אלא עוקבים אחר הטבעי וזורמים ללא הרף. הלב-תודעה ריק וחלול, מבפנים אין דבר עליו הוא חושב, מבחוץ אין דבר אותו הוא רואה. ואין כל רמז לכל התנועות של התרחבות והתכנסות, יציאה ושיבה, התקדמות ונסיגה. ראו תמונה 1.
פרק 2 – לימוד הטאי-ג'י
באשר לטאי-ג'י, הוא נמצא בתוך הוו-ג'י.
ראשית יש לבקש את נקודת הקצה של מיצוי המרכז וההרמוניה, ומיצוי הקלילות והחיוניות.
הצ'י הנסתר בפנים הוא הסגולה, הצ'י הנגלה בחוץ הוא הדאו. זרימתו של הצ'י האחד בפנים ובחוץ יכולה להעמיד במקומם את השמיים והארץ ולהרות את היין והיאנג. ועל כן הכוח הפנימי שבאומנויות הלחימה הוא למעשה הבסיס של גוף האדם. בשמיים הוא נקרא גורל, באדם הוא נקרא טבע מולד, בדברים הוא נקרא העיקרון המארגן, ובמיומנויות [הלחימה] הוא נקרא אומנויות הלחימה הפנימיות. אף על פי שהשמות נבדלים אלו מאלו, העיקרון שלהם הוא אחד, ועל כן מכנים אותו טאי-ג'י.
אמרו הקדמונים, "וו-ג'י ואז טאי-ג'י." ולא רק באומנויות הלחימה כך הוא הדבר. בהרחבה, הוא מגיע עד "האחיזה במרכז" של החכמים והקדושים, "ההתעוררות המושלמת" של הבודהיסטים, ו"רוח העמק" של הדאואיסטים. על אף שהשמות נבדלים, בסופו של דבר כולם הם זרימתו של הצ'י הזה, ותו לא. על כן, אומנויות הלחימה הפנימיות שלובות עם הדאואיזם כפנים וחוץ, וכיצד ייתכן [לומר] שהן נועדו אך ורק לשמירה על בריאות הגוף והארכת הימים?1
לימוד הטאי-ג'י, ביאור התמונה
נקודת הפתיחה: שתי הידיים תלויות, שתי הכתפיים משוחררות ופתוחות, קדמת כף רגל ימין מתפתלת פנימה עד שהיא ישרה ויוצרת עם רגל שמאל צורה של 45 מעלות. בשעה שרגל ימין מתפתלת פנימה, הראש מסתובב לצד שמאל ושתי העיניים מתבוננות לזווית האלכסונית. יש לייצב את הלב-תודעה ולהניח לצ'י לשקוע מטה. באמצעות הכוונה, על המותניים לשקוע ולהישאר מטה, בטבעיות ולא באמצעות כוח גס. בשעה שהראש מסתובב בפיתול, עליו [לנוע יחד עם] הלב והכוונה, הדאן-טיאן, המעלה והמטה, הפנים והחוץ, בתחושה שכל זה הוא סיבובו של הצ'י האחד. הלשון נוגעת בחך העליון, פי הטבעת מורם.
וכך, זה נקרא לסובב את צ'יאן וקון, לפתל את מנגנון הצ'י, ולהניע במחזוריות הפוכה את צ'י האחד-האמיתי שלפני-השמיים. הצ'י הזה נקרא טאי-ג'י.
החכמים הקדמונים אמרו, "הטאי-ג'י הוא הצ'י האחד, הצ'י האחד הוא טאי-ג'י." כשמתבוננים בכך, הרי שחכמים וקדושים, בני אלמוות ובודהות, וגם אומנויות הלחימה הפנימיות, אין בהם מי שאינו נדרש להחזיק בתכליתו (ג'י 極), אין מי שאינו נדרש להגן על תכליתו, ועל אחת כמה וכמה שבכל דבר בו לא יחדלו ממיצוי תכליתם. שאחרת, יהיה קשה לבקש לטפח את הגוף עד שיהיה קל וערני, שהפנים והחוץ יהיו צ'י אחד, ולהיות גוף אחד עם הריקות הגדולה. ראו תמונה 2.
הערות שוליים:
- בראשית המאה העשרים הלכה ורווחה התפישה של טאי צ'י כתרגול לטיפוח הבריאות. ראו למשל את מאמרו של צ'ן וויימינג, תלמידו של יאנג צ'נג-פו. ↩︎
