בשנות השלושים בשנגחאי, למעלה מאלף איש הצטרפו לאגודת "חתירה לרכות" שלימדה טאי-ג'י צ'ואן (טאי צ'י), רובם כדי למצוא ריפוי לגוף ולנפש. כעבור חמש שנים, מייסד האגודה, צ'ן ווי-מינג 陳微明 (1881–1958), תלמידו הבכיר של יאנג צ'נג-פו, כתב על מה שראה בפועל. לדבריו, התרגול מעדן את האופי ומרפא את הגוף, ומאפשר להפוך נוקשות בגוף ובאופי לרכות.
רוב הטקסטים הקלאסיים על טאי צ'י עוסקים בעקרונות לחימה, איך להכות, להתגונן ולפתח כוח פנימי. ומנגד, צ'ן מציב את אידיאל הרכות. "הרכים והגמישים הולכים בנתיב החיים," נכתב בספר הדרך והסגולה לפני יותר מאלפיים שנה. צ'ן משתמש בעיקרון דאואיסטי זה כדי לבסס את הטאי צ'י כדרך לטיפוח הבריאות הגופנית והנפשית.
צ'ן לא הציג את תרגול הטאי צ'י כדאואיזם, אולם הוא הציע שהתרגול מאפשר לתרגם את העיקרון הדאואיסטי של רכות לחוויה ממשית ולגלות את השפעתו על הבריאות, האופי והשלווה. יחד עם מורו, יאנג צ'נג-פו, הוא יצר טאי-צ'י חדש, שבמקום ללמד לחימה, מיקם את עצמו כחלק ממסורת טיפוח החיים (יאנג שנג 養生).
הקטע הבא פורסם בשנת 1936 באסופת המאמרים הטאי-ג'י האמיתי (טאי-ג'י ג'נג דזונג, 太極正宗), שערך וו ג'ה-צ'ינג 吳志清 (1887–1949).
מר צ'ן ווי-מינג משתף מניסיונו בהוראת טאי-ג'י צ'ואן
לפני למעלה מחמש שנים ייסדתי את אגודת 'חתירה לרכות', ומאז אני מלמד טאי-ג'י צ'ואן. למעלה מאלף אנשים הצטרפו לאגודה, כשבעים עד שמונים אחוז מהם בשל חוליים. כמה רבות המחלות בקרבנו, הסינים! על סמך חמש שנות ניסיון, באופן כללי, אוכל לומר כי גופם של החולים נוטה להתקשח, בעוד גופם של הבריאים נעשה רך יותר. יתרה מכך, מי שאופיו שליו נוטה לרכות, ואילו מי שנוטה לעקשנות נעשה קשוח ונוקשה. אנשים כאלה גם נוטים להתפרץ ולהתרגז בקלות – תוצאה של מחלת גופם.
לאו דזה 老子 אמר: 'הרכים והגמישים הולכים בנתיב החיים, בעוד שהנוקשים וחסרי הגמישות צועדים בנתיב המוות' (76). עצים וצמחים, למשל, כאשר ענפיהם רכים וגמישים, קשה לשוברם, והם וודאי ישגשגו ויפרחו. אך כאשר ענפיהם יבשים, די בכיפוף קל והם מיד נשברים. ליבתם בוודאי תתייבש ותמות. כולם יודעים שכך הוא, אך מדוע דווקא בני האדם אינם נוהגים כך?
תינוק שזה עתה נולד – כל גופו רך וגמיש, כולו מלא חיוניות. בהגיעו לשיא כוחו, הוא הולך ונהיה נוקשה וחסר גמישות, וכשהוא מזדקן, גופו מתקשה עוד יותר. זוהי הדעיכה הדרגתית מאנרגיית החיים אל מצבו של המוות. טאי-ג'י צ'ואן הוא השיטה להשבת הרכות למי שהפכו נוקשים. זוהי הדרך להפוך את התהליך המוביל למוות ולהשיב את הגוף אל נתיב החיים. זוהי בדיוק משמעות הביטוי 'לשוב ולהיות כתינוק'
בהחיבור על אודות הטאי-ג'י צ'ואן נכתב: "סטייה קלה כחוט השערה תוביל לטעות של אלף לי." אם היציבה אינה מדויקת, ההתקדמות תהיה איטית. יתרה מזו, בהוראת טאי-ג'י לצעירים ולמבוגרים, לחולים ולבריאים, יש להתחשב בגילם ובמצבם הגופני ולהדריכם בגמישות בהתאם לצורכיהם. יש לעורר בתלמידים עניין, כך שלא יראו בכך עול. יש להובילם בהדרגה אל נתיב הבריאות. בדרך זו, איש לא יישאר ללא תועלת.
מר גו שנג-וו, למשל, נשאר בבית בשל מחלת צ'י הכבד. הוא היה מתפרץ בזעם בכל פעם שמשהו לא מצא חן בעיניו. לאחר שתרגל טאי-ג'י צ'ואן למעלה משנה, נעשה שליו יותר. בני משפחתו נדהמו מהשינוי. בנוסף, הייתה גם הגברת שו סו-מיי, אשר עקב מחלת קיבה לא יכלה לאכול ולשתות. לאחר חודשיים של תרגול, מיד יכלה לאכול.
תרגול טאי-ג'י צ'ואן מעדן את טבעו של האדם, מחזק את גופו ומשפר את בריאותו. תועלתו רבה כל כך. הלוואי שבני ארצי יתרגלו טאי-ג'י צ'ואן בעוד בריאותם איתנה, ולא ימתינו עד שיחלו במחלה קשה, כאשר הרפואה והתרופות כבר אינן מועילות ורק אז יחפשו מזור בתרגול. גם במצב כזה, אף שזה קשה, עדיין עשויה להיות בכך תועלת – אך לרוב, זה כבר מאוחר מדי.
צ'ן ווי-מינג פרסם מאמר זה בשנות ה-30 כדי לשכנע אנשים להתחיל לתרגל טאי צ'י, לא לשם לחימה, אלא כדרך להשיב רכות לגוף ולנפש, כדרך לפסוע בדרך טיפוח החיים. כמעט 90 שנה אחר כך, השאלות שלו עדיין רלוונטיות: איך מתרגלים? איך מתאימים את התרגול לכל אדם? ואיך מחברים בין הפילוסופיה הדאואיסטית לתרגול היומי?
אם השאלות האלה מדברות אליכם, מוזמנים להצטרף לשיעורי הטאי הצ'י אותם אני מלמד בפארק הירקון.
