חלק א': מוו-ג'י לטאי ג'י – קוסמולוגיה וגוף
זהו החלק הראשון בסדרה של שני מאמרים העוסקים בקריאה יישומית ב'החיבור על אודות הטאי-ג'י צ'ואן.' בחלק זה נתמקד בשלוש השורות הפותחות המציגות מושגי יסוד מתוך הקוסמולוגיה הדאואיסטית (וו-ג'י, טאי-ג'י ויין ויאנג) כבסיס לאומנות הטאי צ'י, ונראה כיצד להפוך אותם לחוויה חיה בתרגול. בחלק השני נעמיק בדפוסים תנועתיים המונעים חוויה זו, כמו משקל הכפול, ונתבונן בדימויים המכוונים את התרגול כמו מאזניים וגלגל. נעמיק גם בהבנת מושג 'הכוח הפנימי'.
פתיחה: החיבור על אודות הטאי-ג'י צ'ואן
"החיבור על אודות הטאי-ג'י צ'ואן" (טאי ג'י צ'ואן לון 太極拳論) הוא אחד הטקסטים המוקדמים והחשובים ביותר שנכתבו במסורות הטאי ג'י צ'ואן (טאי צ'י). מאז שפורסם, הטקסט צוטט שוב ושוב על-ידי מתרגלים והוגים ושימש כבסיס לפרשנויות רבות נוספות. מתרגלים רבים מייחסים את הטקסט לוואנג דזונג-יואה 王宗岳, דמות שקיומה ההיסטורי אינו ודאי.
מקורות היסטוריים שונים מעלים טענות שונות לגבי מקור הטקסט. חלקם, למשל, מציעים שהחיבור התגלה על ידי וו צ'נג-צ'ינג 武澄清 (1800-1884), אחיו של וו יו-שיאנג 武禹襄 (1880~1812), מייסד סגנון וו בטאי ג'י צ'ואן, בחנות מלח במחוז חנאן בשנת 1852. אולם כתב היד המקורי מעולם לא פורסם ולמחלוקת זו אין פתרון. עם זאת, חוקרים רבים סבורים שהמהדורות שהגיעו לידינו נכתבו או נערכו על ידי וו יו-שיאנג ואחיינו לי יי-יו 李亦畬 (1832–1892), וכי הייחוס לוואנג דזונג-יואה נועד להעניק לטקסט לגיטימציה.
החיבור על אודות הטאי ג'י צ'ואן הוא טקסט מרתק וחידתי. הוא מציע זווית קוסמולוגית דאואיסטית לתרגול אומנויות לחימה. מושגים כמו וו-ג'י, טאי-ג'י ויין-יאנג מופיעים כאן כעקרונות מעשיים לתנועה, ופותחים פתח לראות בתרגול הלחימתי דרך להתקרב אל הדאו.
הטקסט פותח בדיון קוסמולוגי קצר בן שלוש שורות בלבד, ומשם עובר בפנייה חדה אל הפרטים המעשיים של תרגול לחימה. איך לעמוד, איך לזוז, איך להרגיש אדם אחר, איך לחבוט. מקוסמולוגיה טהורה אל הגוף, מן האינסופי אל הממשי. זוהי המהות של תרגול הטאי ג'י צ'ואן כפי שהחיבור מציע, לגלם את הנשגב בתוך המוחשי, לבטא את מחזור הבריאה והיצירה האינסופי בתוך הגוף המתכלה. הטקסט אינו מפריד בין פילוסופיה ולחימה, הוא מראה שהן אחד.
אך הקשר בין שני חלק הטקסט, הפילוסופי-קוסמולוגי והמעשי, אינו תמיד ברור. מהו היחס ביניהם? כיצד רעיונות מטאפיזיים משפיעים על תנועה פיזית? ומדוע בכלל חשוב להבין את הבסיס הפילוסופי כדי לתרגל טאי-ג'י צ'ואן? במאמר זה נחקור שאלות אלו.
חלק ראשון: הקוסמולוגיה – שלוש השורות הפותחות
שורה ראשונה: "באשר לטאי-ג'י, הוא נולד מן הוו-ג'י" (太極者，無極而生)
המונח וו-ג'י 無極, שפירושו המילולי הוא "מעבר לקטבים" או "ללא גבולות," מייצג מצב של ריקות ופוטנציאל אינסופי, הקודם להתהוות הטאי-ג'י ולהופעת כל התבדלות או קוטביות. מצב זה מכונה גם חון-יואן 混元, "אחדות ראשונית בלתי מובחנת," או בתרגום ציורי יותר, "תוהו בראשיתי." במסורת הדאואיסטית, הוו-ג'י הוא הדאו עצמו, המציאות המטאפיזית שלפני ההבחנה בין תנועה ודממה, הבלתי ניתן לידיעה.
פירושו המילולי של המונח טאי-ג'י 太極 הוא "הקוטב העליון," "הגבול העליון," או "המוחלט הגדול." הטאי-ג'י הוא ראשית העולם ואף סיומו, הוא נקודת המפנה, הגבול בין העולם המטאפיזי של הדאו (וו-ג'י) לבין עולם התופעות הנראה לעין. הטאי-ג'י מייצג את האחדות הקוסמית הראשונית הנולדת מתוך הוו-ג'י, וממנה מתפצלים שני הכוחות המשלימים והדינמיים ביקום, יין 陰 ויאנג 陽. הוא האחד שמכיל את השניים, המקור לריבוא הדברים (וואן-וו 万物) והעיקרון המארגן של היקום, המגלם איזון דינמי בין ניגודים.
המעבר מוו-ג'י לטאי-ג'י הוא המעבר מהבלתי-מובחן למובחן, מהבלתי-נתפס לניתן-לתפיסה, מהאינסוף המוחלט אל תחילת הצורה. כאשר הפוטנציאל האנרגטי של הוו-ג'י מקבל מבנה, כיוון, והגדרה, זהו הטאי-ג'י.
אומנות הטאי-ג'י צ'ואן קרויה על שמו של מושג זה, ותרגול האומנות מבקש לבטא בתנועת הגוף את ההשתנות המתמדת מוו-ג'י לטאי-ג'י וחזרה. היא מזמינה את המתרגל להרגיש בגופו ובתודעתו את המקור בלתי-מובחן ולתת לתנועה להתגבש מתוך הריק.
שורה שנייה: "ציר התנועה והדממה, האם המולידה של היין והיאנג" (動靜之機，陰陽之母)
המונח המרכזי כאן הוא ציר (ג' י機), שפירושו המקורי הוא מנגנון הקשת, הקפיץ שמשחרר את החץ. בהקשר הקוסמולוגי, המושג מתייחס לכוח המניע של העולם, לדינמיקה הפנימית של הדאו עצמו. זהו הכוח שאף פעם לא מפסיק לפעול, זהו המנגנון של השינוי (ביאן-חואה 變化) שממנו כל הדברים יוצאים ואליו הם חוזרים.
הציר נמצא בנקודת המפגש בין ניגודים כמו יין ויאנג, התכווצות והתפשטות, תנועה ודממה. הוא הרגע הקריטי שבו משהו עומד לקרות, הרגע שלפני שהתנועה מתחילה. חלק מההוגים הדאואיסטים אומרים שהציר הוא התנועה המופלאה שמאחדת תנועה ודממה, סוג של תנועה ספונטנית (דזה-ראן 自然) שפועלת מעצמה, ללא כוונה וללא התערבות.
בהקשר זה, הן תנועה והן דממה נולדים מהטאי-ג'י ומאוחסנים בו במצב סמוי, בלי הבחנה. הם לא מנוגדים אלא משלימים זה את זו, כל אחד הוא גם החומר וגם התפקוד של האחר.
תנועה היא יאנג, והיא מאופיינת בהתפשטות, צמיחה ולידה, כדבר המתגבש מתוך ריקות חסרת צורה. היא הכוח שיוצר שינוי ואשר דוחף את המציאות קדימה. זו תנועה בזמן יותר מאשר במרחב, והיא מתקיימת במחזורים של צמיחה ודעיכה.
דממה היא יין, והיא מאופיינת בהתכווצות, שימור, וקביעות. הכוח המשמר והמאחד שמחזיר הכל למרכז. דממה אינה קיפאון, אלא פוטנציאל חי ממנו בכל רגע יכולה להתעורר תנועה. תנועה ודממה מתחלפים ברציפות, כל אחד בקצהו הופך לשני, ותמיד מתקיימת ביניהם המשכיות ללא כל פער.
התנועה והדממה נפגשים בטאי-ג'י, ושם נולדים היין והיאנג. החיבור על אודות הטאי ג'י מדמה את הטאי ג'י לאמם של היין והיאנג, ובכך מציע שכמו אם היולדת ילדים שהם בו-זמנית חלק ממנה וגם נפרדים ממנה, כך היין והיאנג הם ביטויים של הטאי-ג'י, הם יוצאים ממנו אבל לא מתנתקים ממנו לעולם. תנועה ודממה הם הביטוי הטמפורלי של יין ויאנג. כל עוד הם מעוגנים בוו-ג'י ומתפתחים באופן טבעי בהתאם לתנועה הקוסמית, שניהם טובים ומהותיים באותה מידה.
שורה שלישית: "כשהוא בתנועה הם מתפצלים, כשהוא בדממה הם מתאחדים" (動則分，靜則合)
לאחר שהבנו את פעולת הציר ואת לידת היין והיאנג, השורה השלישית מציגה את היחסים הדינאמיים בין יין ויאנג. הטענה היא שיין ויאנג אינם מצבים קבועים אלא תהליך המתרחש בין הקטבים של התפצלות והתאחדות.
כאשר ציר הטאי ג'י בתנועה, היין והיאנג מתפצלים. משמעות הדבר אינה שהם נפרדים לחלוטין, אלא שהם הופכים למובחנים, אחד הופך דומיננטי והשני נסוג. אחד מוביל והשני מלווה, כמו זוג רקדנים, בכל רגע אחד מוביל ואחד עוקב, אבל הם עדיין רוקדים יחד.
בדממה, היין והיאנג מתאחדים. הם חוזרים למצב של איזון מושלם, כמו בדיאגרמת הטאי-ג'י (סמל היין והיאנג), בה הדג הלבן והדג השחור מצטלבים בנקודה שבה הגבול כל כך עדין שקשה להבחין איפה האחד מסתיים והשני מתחיל.
העיקרון המרכזי הוא שתנועה ודממה מתחלפים ברציפות. בקצהו, היאנג הופך ליין, וכשהיין מגיע לקצהו, הוא הופך ליאנג, בצורה מחזורית. יתר על כן, כל אחד הוא גם החומר וגם התפקוד של האחר, יין מאפשר את יאנג ויאנג מאפשר את יין. הם לא יכולים להתקיים בנפרד.
דיאגרמת הטאי-ג'י (סמל היין-יאנג) מבטאת זאת בצורה ויזואלית. שני "דגים," האחד שחור (יין) והאחד לבן (יאנג), המשתלבים במעגל. אבל העיקר הוא זה, בתוך הדג השחור יש נקודה לבנה, ובתוך הדג הלבן יש נקודה שחורה. כלומר, בתוך כל יין יש גרעין של יאנג, ובתוך כל יאנג יש גרעין של יין. הם אינם מוחלטים, כל אחד מכיל את זרע השני. היין של החורף הופך ליאנג של הקיץ, והתהליך מתהפך ברצף בלתי פוסק. זוהי הדינמיקה הפועמת של המציאות עצמה.
חלק שני: מקוסמולוגיה אל הגוף
בחלק הראשון עסקנו בקוסמולוגיה המתוארת בשלוש השורות הפותחות של החיבור על אודות הטאי ג'י צ'ואן. בוו-ג'י, המקור הבלתי מובחן; בטאי ג'י, נקודת המפנה; בתנועה ודממה, ביין ויאנג, הדינמיקה המתמדת של התפצלות והתאחדות.
עכשיו, השאלה המתבקשת היא מה עושים עם ההבנה הזו? כיצד מבטאים אותה בגוף? כיצד הופכים את וו-ג'י, טאי-ג'י, יין ויאנג מרעיונות קוסמולוגיים לחוויה חיה? התשובה לכך היא היופי של תרגול הטאי צ'י, אומנות שלא רק מדברת קוסמולוגיה, אלא מזמינה את המתרגלים לגלם אותה בגופם.
כמובן, לא כל מי שמתרגל טאי צ'י חייב לחפש עקרונות אלו באופן מודע ואפילו לא מודע. אבל בעבור מתרגלים רבים, ולכל הפחות מנקודת המבט של החיבור על אודות הטאי ג'י צ'ואן, כל תרגול של תבנית התנועות, כמוה כשחזור מחזור הבריאה עצמו. העמידה ממנה מתחיל התרגול מהווה שער אל הוו-ג'י, הזדמנות לחוות אותו בתודעה ובגוף. משם, כאשר ציר הטאי-ג'י מתחיל לזוז, הרגע בו הדממה מתחלפת בתנועה, נולדים היין והיאנג, והמתרגלים נעים מתנוחה לתנוחה עד סוף התבנית, לרגע בו התנועה מתחלפת בדממה, והטאי ג'י שב אל הוו-ג'י, המיוצג באמצעות העמידה האחרונה בתבנית. גוף המתרגל הוא מיקרוקוסמוס המשקף את המקרוקוסמוס.
אך לתרגל מתוך מודעות שכזו אינו אינטואיטיבי, ולשם כך נדרשת כוונה והכנה מקדימה.
מוו-ג'י לטאי-ג'י: התחלת התרגול
לפני שמתחילים לתרגל, יש שלב חיוני שמתחילים רבים מדלגים עליו. לרוב הם עומדים לרגע קל, אולי סופרים "אחת-שתיים-שלוש," ומתחילים. אבל בעצם, הם מתחילים ממשהו, מהמחשבות של היום, מהמתח בכתפיים, מהחרדה לגבי שיווי המשקל ומטעויות בתנוחות. הם לא מתחילים מהוו-ג'י.
כדי להתחיל מהוו-ג'י, יש לעבור תהליך של ריקון ועידון. יש דרכים שונות לעשות זאת, הנה מהלך אחד כדוגמה, אותו ניתן לבצע באופן לינארי, וכשיש צורך לנוע קדימה ואחורה בשלבים:
1. עמידה והתייצבות – עמדו בתנוחת ההכנה ואל תזוזו.
2. סריקת הגוף – העבירו את תשומת הלב דרך הגוף, שימו לב למה מתרחש בקודקוד, בלסת, בכתפיים, בחזה, בבטן התחתונה, ברגליים וכו'. שימו לב לדפוסים של החזקה ושחרור. היכן יש מתח, היכן ישנה נינוחות.
3. נשימה – אפשרו לה להיות טבעית והמתינו עד שהיא תירגע ותעמיק. הזמינו אותה לרדת אל הבטן התחתונה.
4. ריקון המחשבות – שחררו את המחשבות על אתמול, על הרגעים שלפני השיעור, על היום ומחר, על מה שקרה, על מה שיקרה. הניחו להן להופיע בתודעה ואז ולהיספג חזרה אל הגוף.
5. חיבור לתחושה הפנימית – התחילו לחוש את הגוף לא כאובייקט חיצוני אלא כשדה של תחושות ואנרגיה. כמה שניתן, היו לא שיפוטיים לגבי מה שמופיע.
6. השקטת התודעה – הזמינו את התודעה 'להיכנס לדממה' (רו ג'ינג 入靜), הניחו לה להיות יציבה ודוממת.
התהליך הזה לוקח זמן. לעיתים כמה עשרות דקות, לעיתים מהר יותר. הנקודה היא להניח לתהליך פנימי של התרוקנות והתעדנות להתרחש, תוך כדי עמידת ההכנה לתרגול, מבלי להאיץ בו. הוו-ג'י שמגיעים אליו אינו מצב של לא כלום פיזי, אלא מצב תודעתי הקדום לכל הבחנה ולכל כוונה. תחושה של פוטנציאל טהור.
פנג ג'ה-צ'יאנג 馮志強 (1928-2012), אחד ממורי הטאי-ג'י הבולטים במאה ה-20 ומייסד סגנון החון-יואן טאי-צ'י צ'ואן, הדגיש את חשיבות השלב הזה:
"טיפוח וזיקוק הטאי-ג'י צ'ואן מחייב לשלב ולהטמיע בכל רובד ורובד את עיקרון היין-יאנג המגולם בטאי-ג'י. הטאי ג'י נולד מתוך האחדות הראשונית הבלתי מובחנת של הוו-ג'י […] טיפוח וזיקוק מצב הוו-ג'י הוא למעשה טיפוח וזיקוק של מיומנויות הדממה והמיומנויות הפנימיות. במהלך תרגול הדממה, טפח באזור הבטן התחתונה (הדאן-טיאן) את צ'י האחדות הראשונית הבלתי מובחנת […] מבלי לתרגל וו-ג'י, קשה להשלים את התהוות הטאי-ג'י. "
כלומר, תהליך ההתחברות אל הוו-ג'י אינו סתם שלב הכנה או פורמליזציה לפני התרגול האמיתי. למעשה, הוא עצמו תרגול מרכזי. מתרגלים מנוסים יכולים לעמוד בעמידת וו-ג'י כעשרות דקות, להעמיק בה את הקשב הפנימי ולטפח מודעות עדינה למצב של פוטנציאל טהור.
מנקודת המבט של החיבור על אודות הטאי ג'י צ'ואן, רק כשהגעתם למצב הזה, אתם מוכנים להתחיל. וההתחלה הזו היא השחזור של המחזור הקוסמי המתואר בשלוש השורות הפותחות של הטקסט, אבל עכשיו, במקום במילים, זה מתרחש בגוף.
המעבר לטאי-ג'י
המעבר לטאי-ג'י מתרחש ברגע שאתם מרגישים את הטריגר העדין והראשוני לתנועה, כשאתם חשים אימפולס בציר שבין דממה לתנועה. זהו בדיוק הציר שמתואר בשורה השנייה של החיבור, הרגע הקריטי שבו משהו עומד לקרות, נקודת המפגש בין דממה לתנועה.
וכך, בתנוחת הפתיחה, משקל מתחיל לעבור אל רגל ימין, העקב מתרומם קלות, הכוונה הראשונה לזוז מופיעה מתוך הדממה. פתאום יש כיוון, יש מבנה מובחן. זהו הטאי-ג'י שמופיע בגופנו. הפוטנציאל הפך למשהו מוגדר.
לידת היין והיאנג
לידת היין והיאנג מתרחשת ברגע שהזרועות מתחילות לנוע. כשהן עולות במהלך תנוחת הפתיחה יש בהן איכות של יין, המתבטאת בתחושת ציפה כלפי מעלה, ברכות ובקלילות. כשהן שוקעות מטה יש בהן איכות של יאנג, אנרגיה נחושה רוטטת וזורמת עד קצות האצבעות.
כמו שהזכרנו בחלק הראשון, בתוך כל יין יש גרעין של יאנג, ובתוך כל יאנג יש גרעין של יין. בתרגול נבקש לגלם את העיקרון הזה בתנועה עצמה. אנו עושים זאת בכך שכל תנועה מכילה את שני היסודות. למשל, כאשר בתנוחת הפתיחה של התבנית הזרועות צפות מעלה באיכות של יין, יש בהן גם כוח, כוונה ויציבות (יאנג). הן נינוחות, אך אינן קורסות. כשהן שוקעות מטה באיכות של יאנג יש בהן גם רכות, נינוחות, הקשבה (יין). הן טעונות, אך לא נוקשות או קפוצות.
זהו המחזור הבסיסי של התנועות בטאי ג'י צ'ואן: ההכנה לתנוחה היא יין, ויש בה צבירה, הכלה, זרימה. רגע השיא של התנוחה, היישום הלחימתי, היא יאנג. כשהגענו אל קצה היאנג, הוא מתהפך והופך ליין. שוב ושוב ושוב.
כדי להבין זאת בצורה מוחשית יותר, ניתן לחשוב על כל תנוחה בטאי צ'י כסיפור דינמי קצר, כמו בית שיר המתאר מפגש בין שני אנשים. הסיפור תמיד מתחיל בכך שיריב דמיוני שולח אלי חבטה. אני קולט אותה בעדינות ומסיט את כיוונה (החיבור על אודות הטאי ג'י צ'ואן מכנה זאת "הולכה" [דזו 走]), ואז עונה בחבטה או הטלה משלי. החלק הראשון של הסיפור, קליטת התנועה והסטתה, מתבצע ביין, ומבטא איכויות של רכות, קליטה וזרימה. החלק השני, בו אני חובט או מטיל את היריב, מתבצע ביאנג, ומבטא איכויות של כוח ממוקד ופעולה נחושה. כך, בכל תנוחה ותנוחה, מחזור יין יאנג מתממש בגוף.
החזרה לעצמי: סיום התרגול
כשהגענו לסיום התבנית, אנו חוזרים שוב אל וו-ג'י, אבל זהו וו-ג'י אחר מזה שבו התחלנו.
בתחילת התרגול עברנו תהליך של ריקון התודעה מן הזהות היומיומית. תחושת האני וההיסטוריה האישית, כל המחשבות, הדאגות, והרגשות המופיעים בנו, כל אלו מתמוססים בהדרגה והתודעה נכנסת אל וו-ג'י, מצב של פוטנציאל טהור, לפני כל הבחנה. אז כשציר הטאי ג'י נע והיין והיאנג נולדו, הופיעה תנועה.
בסיום התרגול אנחנו עוברים את המחזור בכיוון ההפוך, מהתנועה, דרך ציר הטאי-ג'י, חזרה אל וו-ג'י. אבל הפעם אנו לא נשארים שם. הפעם, מתוך הדממה של וו-ג'י, אנחנו מזמינים את הזהות להתגבש מחדש. העצמי חוזר, אבל משהו בו השתנה. זהו עצמי שטבל בוו-ג'י, שעבר דרך מחזור היצירה של וו-ג'י, טאי ג'י ויין יאנג, עצמי שנגע במקור.
איך עושים את זה?
בעמידה האחרונה, לאחר שכל התנועות הסתיימו:
1. עמדו בדממה – הניחו לתודעה לשקוט ולחוש את הדממה שאחרי התנועה.
2. חושו את הוו-ג'י – רגע של ריקות, שקט פנימי, פוטנציאל.
3. הזמינו את העצמי לחזור – הזמינו בעדינות את תחושת העצמי להתגבש מחדש
4. הכירו בשינוי – זה לא אותו אני שהיה לפני. משהו השתנה, אולי העמיק, אולי נפתח, אולי התקרב למהות.
5. רק אז הרפו מהעמידה – פיקחו עיניים אם הן עצומות, זוזו, שחררו את הגוף וחזרו לעולם.
זהו המחזור המלא: מעצמי אל הוו-ג'י אל התנועה, ומתנועה אל הוו-ג'י ואל העצמי.
חלק שלישי: תרגול יין ויאנג בגוף
אחרי שהבנו את המעברים בין וו-ג'י וטאי-ג'י ונגענו בלידת היין והיאנג, נותר לנו להעמיק באופן בו נבין ונתרגל טאי ג'י צ'ואן באמצעות ההבחנה בין יין ויאנג.
אחת הטעויות הנפוצות בקרב מתחילים היא לחשוב על יין ויאנג כקטגוריות קבועות, כמו למשל:
– "הרגל הימנית היא יאנג, השמאלית היא יין"
– "הזרועות הן יאנג, הרגליים הן יין"
– "תנועה היא יאנג, עצירה היא יין"
חלוקה זו שימושית כנקודת התחלה, מכיוון שהיא עוזרת לנו למפות את הגוף באופן בסיסי ואף נותנת שפה לדבר עליו. אך כאשר אנו מעמיקים בתרגול, עלינו לנוע מעבר לקטגוריות קבועות ולחפש את ההשתנות המתמדת בין יין ויאנג, אשר מאפיינת כל רגע ורגע מהתרגול.
כך למשל, אותה רגל יכולה להיות יאנג ברגע אחד (כשהיא דוחפת, תומכת ומלאה) ויין ברגע הבא (כשהיא קלה, ריקה ומוכנה לזוז). אותה זרוע יכולה להיות יאנג בחלק אחד של התנועה (כשהיא דוחפת, מושכת או חובטת) ויין בחלק אחר (כשהיא נסוגה ברכות וקולטת את גופו של היריב).
העיקרון הוא שבכל רגע נתון חלק אחד דומיננטי וחלק שני פסיבי, ואז הם מתחלפים. זו לא חלוקה סטטית של הגוף, אלא תיאור של תהליך דינמי, של זרימה והשתנות מתמדת.
יין ויאנג בתוך יין ויאנג
כפי שראינו קודם, בכל יין יש יאנג ובתוך כל יאנג יש יין, כלומר שבכל תנועת יאנג עלינו לבטא יין, ובכל תנועת יין עלינו לבטא יאנג. כעת נבין כיצד ליישם הבנה זו בתרגול.
כדי להבין זאת, אפשר לחשוב למשל על תנוחת "להפריד את רעמת הסוס" (野馬分鬃). נתבונן בחלק האחרון של התנועה, כאשר אנו מפצלים את הידיים ומדגימים את יישומה.
היד שעולה היא בעיקרה יאנג, אך עם שכבה עדינה של יין. אם היא תהיה יאנג מוחלט היא תהפוך לנוקשה וקפואה. איכות היין הנשמרת בה היא זו שמאפשרת לה להישאר רגישה, תגובתית, ורכה מספיק כדי להשתנות במקרה הצורך.
היד היורדת, זו שמברישה כלפי מטה, היא בעיקרה יין, אבל עם שכבה מובחנת של יאנג. איכות היאנג הנוכחת בה היא זו ששומרת על היד מלהיחלש ולקרוס, היא שומרת על כוונה, חיבור ויכולת להגיב לכל שינוי שיופיע במציאות.
את היין שביאנג ואת היאנג שביין נחפש בכל רובד בתרגול, כמו למשל:
– בתנועה: גם כשהרגל הימנית מלאה (יאנג), היא לא לחוצה בכוח. אנו שומרים על רכות מסוימת (יין).
– בתודעה: גם כשהכוונה חזקה (יאנג), יש הקשבה למה שקורה סביב (יין).
– בנשימה: גם בנשיפה (יאנג), יש איכות של הרפיה (יין).
תרגיל מעשי – מודעות למלאות (יאנג) וריקות (יין)
1. עמדו בתנוחת ההכנה. רגליים ברוחב כתפיים, ומשקל מחולק שווה ביניהם.
2. באיטיות, העבירו את המשקל אל רגל ימין.
3. חקרו את התחושות:
– כאשר רגל ימין מלאה, מה אתם חשים? כבדות, יציבות, השתרשות? אלו איכויות של יאנג, של מלאות, ופעולה.
– כאשר רגל שמאל ריקה, מה אתם חשים? קלילות, מוכנות, חופש? אלו איכויות של יין, ריקות, מוכנות, תגובתיות.
4. עדיין באיטיות, רוקנו את ימין והעבירו את המשקל אל שמאל.
5. חפשו את רגעי המעבר, איפה בדיוק יאנג הופך ליין ויין הופך ליאנג? האם יש רגע של איזון בנקודה זו?
חזרו על התרגיל מספר פעמים. אפשר אפילו לשהות בתרגול הזה מספר דקות. זהו תרגיל ליבה של הבחנה בין יין ויאנג. שכלול המיומנות לחוש ריקות ומלאות כאן פותחת את השער ליישום העקרונות בתרגולים היותר מורכבים של תבנית הטאי ג'י צ'ואן ובידיים דוחפות.
סיכום:
במאמר זה בחנו כיצד ניתן להפוך את הפתיחה הקוסמולוגית של החיבור על אודות הטאי ג'י צ'ואן לחוויה חיה בגוף במהלך התרגול. על-פי החיבור, המחזור הקוסמולוגי שמתחיל בוו-ג'י, ממשיך לטאי-ג'י, מתפתח ליין ויאנג וחוזר לוו-ג'י, הוא מהות התרגול. ראינו כיצד לחוש זאת בעמידת הפתיחה והסיום וכיצד לגלם את היין והיאנג בתנועות התבנית.
בחלק השני של החיבור על אודות הטאי ג'י צ'ואן, הטקסט מתייחס לכמה בעיות המונעות מתלמידות ותלמידים לתרגל באופן המגלם את החוכמה המוצגת בשלוש השורות הפותחות. בחלק הבא של מאמר זה נתייחס לחלקים אלו מהטקסט, ונראה:
– מהי הבעיה שמונעת ממתרגלים לגלם יין ויאנג בגופם?
– איך מעמיקים את תרגול התבנית באמצעות עקרונות אלו?
– מה הקשר בין יין ויאנג לבין דימויים של "מאזניים" ו"גלגל"?
– מהו "הכוח הפנימי" שהטקסט מדבר עליו?
– ומהי הטעות ב"לוותר על הקרוב ולחפש את הרחוק"?
החיבור והפרשנות שהוספתי לו מציעים מפה, התרגול הוא המסע עצמו. אם אתם רוצים ללכת יחד בדרך הזו, אתם מוזמנים ללמוד איתי.
למעוניינות ולמעוניינים להעמיק במושגים הדאואיסטיים שהופיעו במאמר, האנציקלופדיה הדאואיסטית בעריכת פבריציו פרגדיו היא מקור אקדמי מקיף המציע הקשר רחב למונחים, דמויות וטקסטים מרכזיים בדאואיזם.
